הכל התחיל סביבות שבוע 17, כשלא הרגשתי עדין תנועות והייתי חסרת סבלנות .
מצאתי שאני מאד מפחדת מכל שלב בהריון, מלאת חשדות, דאגות, ממה יהיה ,איך בכלל אלד ואיך אני יעבור את שאר ההריון בנחת עם עומס היום יום.
החלטתי בליבי החלטה עמוקה כזו, לא ברור מאיפה, שהפעם אני חייבת להשתדל ולמצוא דרך חדשה.
הייתי אחרי תקופה של חוג יוגה וטיפול אצל פיזיוטרפיסתית בגלל צניחה קלה של האגן. פחדתי להגיע שוב ללידה ולהרוס הכל.
תכננתי ללמוד איך ללדת נכון יותר.
והתחלתי מידי פעם לחפש ביוטיוב סרטונים על לידה פעילה .על הדרך מצאתי כל פעם סרטונים של נשים מהממות והיה כתוב שם "הנוסחה ללידה אוהבת ומהנה".
כמה ימים ישבתי כל פעם בעכב לראות והוקסמתי מהנשים היקרות שמספרות. זה היה באמת נשמע קסום.
פערתי פה והבטתי בהן בהערצה אמיתית.
והחלטתי שאני חייבת למצוא באינטרנט מה זה הנוסחה הזו, כי לא יכול להיות שזה כלום אם יש המון נשים שמצולמות ובטוח יהיה מידע על זה.
נהניתי ממש שכל הנשים נראות כאלה צדיקות, תחושה שזה משו של נשים כמוני, מאותו הסוג, סגנון ודרך חיים.
אז מצאתי את האתר, ושלחתי הודעה כזו עם השם שלי ואמרתי לעצמי "נו, נראה מה כבר יצא מזה.."
הפליאה הראשונה היתה שבערך יום אחר כך כבר קיבלתי טלפון מאביבה.
הפתעת אותי אביבה…
הייתי בשוק, לא תכננתי שאקבל תגובה כל כך מהר…ועוד תגובה עם קול ויחס של אדם אמיתי ולא משו לאימיל חסר משמעות…
השיחה הראשונה היתה נעימה וקולחת כל כך!
והיא גרמה לי לחשוב על הכל לעומק.
לקח לי זמן לחזור לאביבה, שהבטיחה לא לשגע…כמעט חודש…
התלבטתי מאד כי היה לי קשה לשחרר כסף כשאין לי מושג אם זה באמת יועיל לי ושמאחורי המחשב יש באמת אדם וקבוצה אדירה.
מה שדרבן אותי בסוף היתה שיחה עם גיסתי.
סיפרתי לה על כל החששות שלי, סיפרתי שאני מתפללת בלי סוף לה' שישלח לי תובנות איך לעבור הכל בשלום וסיפרתי שיש איזה נוסחה לא ברורה לי אבל מרגיש לי שזה אולי לא זה כי זה עולה כסף ואין לנו שקל…וגיסתי הסתכלה עלי במבט תמוהה ואמרה לי–שהינה ה' שלח לי אוצר ואני מתעכבת בגלל כסף? תסמכי על ה' שהכסף יגיע ותנסי, מה יכול להיות?!
יום אחר כך כבר צלצלתי אל אביבה…
ברגע שקיבלתי את ההרפיה הראשונה ,עוד הייתי בהלם.
בפעם הראשונה לא התחברתי בכלל…אני כזו מרובעת שהיה לי קשה ה"שאנטי" ולהיכנס לקול של יפה ולאהוב…
בעלי עזר לי ודחף שרק אקשיב בלי לחשוב איזה מחרפן..פשוט להאזין למילים ולא לחסום את עצמי לשמוע.
אחרי פעמים שלוש כבר התרגלתי והוקסמתי.
חיכיתי כל שבוע לעוד הרפיה, הם הצילו אותי כי סוף סוף היתי נרדמת .
והספר שהיתי מקבלת בחלקים–הדפסתי וקראנו בשקיקה ! הינו יושבים על זה כל שבת יחד(זה הזמן היחיד שבעלי יכול בכלל להתפנות לכאלה רעיונות שלי) והתחלנו להפנים יחד,ללמוד להחכים,התפלאנו מהמידע המיוחד.ואני אחת שחופרת המון וקראתי אין ספור מידע ועדיין זה חידש לי.
ככה התקדמנו כשאני בונה לי חזון. ציפיות עד לשמיים…שאני הפעם אלד טבעי, בלי אפידורל, אדע להקשיב לגוף, אהיה עוצמתית וטבעית.
חלמתי להצליח ללדת בתנוחת כריעה, בלי אפידורל וברוגע…
חשבתי שאצליח לחכות בבית עד הרגע האחרון ולחסוך לי זמן מורט עצבים בבית חולים, אפילו דמיינתי את עצמי יולדת בבית.
המזל שבנוסחה מלמדים גם לזרום עם שינויים, ולהשתמש בהילת האור.
כמה שניסיתי להתרחק מסיפורים מפחידים ,לקראת הסוף קראו כמה טרגדיות לאנשים ממש קרובים לי שלא הצלחתי להתעלם וזה העמיס בי פחדים.
באחת הפעמים ששיתפתי אתכן, יפה את חיזקת אותי שאמרת לי לנוח ולהאמין שאני אהיה הסיפור הטוב עם לידה טובה ואוכל לספר ולהיות איזון והוכחה שיש גם לידות שמסתימות בטוב.
זה חיזק אותי המון ובעיקר ביום וחצי האחרונים של הלידה .
הסוף כאמור הלך אחרת משדמיינתי….
זה לא הפריע לרוב החזון לידה להתגשם…
אלא היה מבחן אמונה ענק בשבילי.
וכפרת עונות אמיתית לבעל והילדים…
חודש של צירים ותחושת כבדות היטלו בי וכמה פעמים חשבתי שהנה, זה הגיע…
מסתבר שלא.
במוצאי ר"ה נסענו למיון כי כל החג משכתי עם צירים כל 2 דק'. וגם יצא הפקק הרירי.
חזרנו במפח נפש ביום א' בחמש בבוקר כששיחררו אותנו…
הלכתי בבוקר לרופאת נשים שבדקה שוב וראתה שעדין אני על אותה פתיחה.
והיא הסבירה לי שבגלל שזה שבוע 38 היא לא תעשה סטריפינג כדי לקדם וכי הגיוני שהצירים והכאב וההשתוללות של העובר נובעים ממצוקה שלו בפנים ועדיף לא לזרז אלא לעקוב.
חזרתי הביתה, מכונסת בעצמי מאד. היה לי ממש קשה כבר לטפל בבית ובילדים ובכיתי כל הזמן ושמעתי הרפיות כדי להישאר רגועה.
כל הזמן הדהד בי ההערה של הרופאה–אולי יש מצוקה?! ( כאן "רבתי " עם הילת האור. האם להכניס את המשפט הזה או להתעלם, האם זה נכון ואני חייבת להיות ערנית או שזה רק ילחיץ אותי…)
יום שני עבר עלי במנוחה, ביום שלם שהתיחסתי ממש לילדים בנחת, היה לי חשוב לעשות יום שיגרתי לכולנו, ככה לפני המבול (לא ידעתי עוד מה עומד לפני אבל כנראה שההרגשה היתה נכונה)
אפילו שחררתי את בעלי ליום נסיעות שהוא היה חייב להספיק להביא ציוד מספקים בכל רחבי הארץ בערך…הוא חזר בערב לעזור עם מקלחות.
ועשה לי הפתעה מרגשת.
הוא והילדים שלחו אותי לחדר וערכו שולחן עם המון פירות מיוחדים שהוא קנה לי.
ובדרך בעלי מצא איש ענק מבלונים שהיה זרוק בצד הדרך ואסף את זה גם מה שהוסיף ממש לחגיגה, הילדים היו מאושרים…
השכבנו אותם לישון ואז בעלי הכין לי ארוחת עכב מפנקת לגמרי! וישבנו כמו במסעדה…
ורק הודיתי לה' על היקרים לי והתעמקתי בזה.
וזה עזר לי לצאת מהבכי….
ישבתי אחר כך לצייר,שלחתי לכן את התמונה…זה עזר לי לשחרר…
אחר כך התקלחתי ודברתי עם ה' שם ברצף איזה חצי שעה תחת הזרם מים החמים…קצת מצחיק לדבר עם ה' בסיטואציה כזו אבל מצאתי את עצמי בוכה, מתפרקת, מתחננת שיעזור לי.
אחר כך בכיתי (שוב…) לבעלי מרוב תיסכול…מרוב לחץ, לא ידעתי איך אשרוד עכשיו עוד יומיים בלי בעלי .שלישי –רביעי הוא היה חייב להיות מחוץ לבית כי היה אירועים (יש לנו קיטרינג…)
וכשהוא לא נמצא זה אומר יום שלם לבד עם הילדים וזה דבר שלא היתי מסוגלת כבר פיזית עם צירים ועם התכנסות כזו לעשות..
סגרתי עם אחיינית שלי שאחרי הבית ספר תבוא להיות איתי.
הלכנו לישון…ישנתי רצוף וקמתי בבהלה בחמש בבוקר ש–זה לא הגיוני שישנתי ככה כי תמיד יש צירים ותנועות מרובות שממש מפריעים לי.
נלחצתי…
חיכיתי להרגיש תנועות.
שתיתי מיץ ענבים של קידוש, אכלתי כמה תמרים וחזרתי לשכב על צד שמאל.
חיכיתי …
בסוף הרגשתי אותו זז קצת.
אבל קצת.
הלחץ הגיע לשמים.
ניסיתי להירגע מהמחשבה הפנימית ש– בפנים באמת אני מרגישה שהכל בסדר איתו. אני יודעת בוודאות שהוא חיי.
אבל הציק לי המחשבה שמשהו לא נותן לי מנוחה, אני לא שלמה עם זה שהכל תקין.
והחלטתי שבשביל השקט הנפשי והחובה שלי כלפי ה' זה ללכת להיבדק אל אף שזה לא הגיוני בלו"ז המשוגע.
ארגנתי את הילדים בצורה ממש חפוזה, בקושי נפרדתי מהם כי הייתי בהתארגנות של עצמי ובעלי לקחת אותם לגנים/ביה"ס…
אני הכנסתי לתיק כל מה שצריך
והחלטתי שאין ברירה ואהיה גיבורה, וכמו שבעצם רציתי להיות עוצמתית ומכוונת ולא ליפול על כמו סמרטוט וה' הביא לי נסיון להוכיח לי שאני מסוגלת ויכולה, והראה לי שיש לי ביטחון עצמי וכח ….
אז להפתעתו של בעלי פשוט לקחתי את הרכב שלנו ונסעתי לרופאת נשים שהיתה בדיוק בישוב לידנו, ביצהר.
עכשיו רק כדי להסביר–אני כמעט ולא נוהגת מחוץ לישוב ,בטח לא בהריון, ובטח לא עם צירים אחרי לילה בלי שינה…
בעלי הוא הנהג שלי והכל מתוזמן לי הלוז שלו לרוב…
אז נסעתי אחרי הלב, בידיעה שאני חיבת לבדוק כדי להיות רגועה.
הגעתי, הרופאה ראתה באולטרסאונד שכמעט ואין מים…ובמוניטור ראו ירידות דופק…ושלחה אותי למיון…
אני כאמור הייתי בהלם.
מנסה לחשוב איך להגיע למיון כשאני נוהגת…ומה נעשה עם הילדים, זה בכלל אני שאמורה להיות איתם היום.
טלפון קצר לחמותי, שהחליטו בקלילות לשנות לו"ז ונסעתי ישר אליהם. חמותי יצאה איתי למיון וחמי נשלח אלינו הביתה ברכב שלנו כדי להיות עם הילדים (שזה סיפור מצחיק כשלעצמו…חמי מבוגר, בן 70.. ואוהב את הילדים אבל תכלס לא מסוגל לטפל ולשמור על חמישה זאטוטים קופצניים. המזל שאחיינים שלי גם ככה תכננו שיבואו, אז יחד הם השתלטו על החגיגה.)
באותו יום בילינו במעיני הישועה, דייט ארוך לי ולחמותי. בסוף אישפזו להשגחה…
מכאן אתן כבר נכנסתן לתמונה ועזרתן עם רעיונות .
באישפוז חייתי לזירוז אבל ניצלתי את ההמתנה וניסיתי לעשות הכל כדי לזרז טבעי.
ה' כיוון הכל מלמעלה כך שזה התעכב, כי בינתיים היה לי זמן מנוחה והתכנסות, מצד שני מישהו אחר טיפל בילדים ביומיים האלה שלא היה לי מושג איך אצליח לשרוד.
וכאילו התינוק חיכה לתזמון מושלם כדי שאבא שלו יהיה נוכח בלידה.
וכך הגענו ליום חמישי בצהרים ,סוף סוף נתנו לי כדור פצפון של ציטוטק. שבזכותו הצלחתי ל עבור את הפתיחה 2 ולהגיע ל3 וחצי ואז הסכימו להוריד אותי לחדר לידה.
עד אז שרדתי ממש בכיף את הצירים וחשתי גיבורה, התקלחתי שעתים כמעט ברצף כדי להעביר צירים, עשיתי את כל התנוחות והתרגילים והרגשתי מאושרת שלמדתי מהנוסחה הרבה, וכמובן כל הזמן הקשבתי להרפיות.
אפילו השתעשעתי עם הצוות ששאל אם כואב לי, אמרתי שכן אבל לא הסתדר להן כי לא צעקתי הייתי מידי נינוחה ומחוייכת.
ואז הגיעה התפנית.
ומכאן אני מרגישה שזה חלק שצריך אצלי עיבוד חוויה.
פתאום איבדתי את עצמי.
נכנסתי לשלב הכואב יותר והכל קרס לי בפנים.
הייתה פתיחה חמש אבל צירי לחץ כאלה…
עשו לי פקיעת מים, כדי לקדם, כי אני יודעת שאצלי כשיפקעו המים מעד אגיע לפתיחה מלאה ואלד…היו לידות שזה היה תוך 10 דק' בין פתיחה 4 לבין הילד שבחוץ..
אחרי הפקיעה כמובן הכל פי כמה יותר כואב.
התעקשתי בתוכי שאני הפעם גיבורה ולא לוקחת אפידורל על אף הזירוז.
וברגע הזה דיי נשברתי שזה מה שהחלטתי וביקשתי שבכל זאת יביאו לי אפידורל.
זה היה שטות הכי לא רלוונטית כי עד שיגיע המרדים כבר אלד…
המיילדת הציעה גז צחוק, החלטתי לזרום רגע ולנסות–זה היה טעות מספר 2. חשבתי שזהו התעלפתי ואני מתה…
בכיתי כמו משוגעת.
המיילדת אמרה בשקט לבעלי שזה השלב הכי קשה, כי הוע תקוע בפתיחה 7 אבל צירי לחץ. ובתכלס שמעתי מאותה וניסיתי להשתמש בקושי בהילת אור ולא להתייאש…אבל נו…הייתי מיואשת.
הכל קרה כל כך מהר ובקושי נשמתי בין הצירים.
המיילדת היתה בדיוק כמו שהתפללתי לה'.
מהממת, מרוכזת בי, הלכה עם הבקשה שלי עד הסוף ודרבנה שאצליח. נתנה לי להיות עם המוניטור בתנוחת כריעה ,למרות שהם השתגעו שם, הרופאה באה באמצע להחתים אותי שאני מסכימה ללדת בלי מוניטור ולא הבנתי מאיפה היא נוחתת עלי, כי הם מבחינתם רצו שאשכב על הגב כדי שהניטור יהיה רצוף–מזכירה שכל הזמן ירד לו הדופק…
ואמרתי לה–מותק, אני פי אלף יותר לחוצה ממך ואין לי בעיה מלהיות עם מוניטור רק לא לשכב על הגב.
ובזכות המיילדת שהסכימה לא להתרגש מהרופאה המשכנו ככה.
היא הרימה את המשענת של המיטה, אני עמדתי על הברכיים כשכל פעם רגל אחרת מקופלת לצד. לתמוך.
הראש נשען על למעלה של המזרן.
ואני לא אתפלא אם המזרן שם פצוע קשות ממני, נשכחתי אותו כל ציר כמו פסיכית…
המיילדת האלופה כל פעם עשתה לי מסאז/ ולחיצות על האגן והרימה את הישבן כל ציר כלפי מעלה מה שעזר להפחית את הלחץ.
זוכרת שהתביישתי מהקקי…וביקשתי את סליחתה. היא כמובן צחקה וזרמה לגמרי והרגישה שזה שלב רגיל..
היתה לה עוד יציאה אחת שממש עזר לי ההילת אור–לא נתתי לה לזוז ממני מרוב כאב, כל ציר הייתי חיבת את התמיכה בגב שלה.
בשלב כל שהוא היא הלכה לשניה וצרחתי עליה לחזור. אז היא אמרה לי –חמודה יש לי עוד יולדת אני לא יכולה להיות רק כאן.
אז צעקתי עליה–מה אין עוד מילדות??? אני מחייבת שתישארי לעזור לי! זה עזר…חמש דק' אחר כך כבר הייתי אחרי. היה גם שלב שהיא רצתה רגע להכין את הדברים לקבל את התינוק וכל פעם שזזה טיפה–קיבלה צעקה שלי..
פשוט הרגשתי בין שמים וארץ.
לא יכולתי בכלל בשלב הזה להאזין להרפיות, היתי בקיצוניות השניה.
בעלי הצדיק ניסה להזכיר לי כל פעם ואמר לי-"תפתחי כמו פרח, תזכרי מה המקור שלך, את מלאת כח ,את מסוגלת, אל תחששי הוא בריא ובסדר, תנשמי, את חייה, את כאן. הכל בסדר" ככה פמפם לי.
מידי פעם ניסה לשיר לי שירים שאני אוהבת אבל הוא זכה לכעס וצעקה שיהיה בשקט ומהר ועכשיו! (בחיים אני לא מדברת אליו ככה, זה היה קורע…העיקר הוא מאושר שאישתו יודעת להיות גם אסרטיבית, הוא חלם לראות אותי צועקת…כל הזמן הוא אמר לי–תורידי מסכות תצעקי כמו כולן…עזבי את הנחת הזו ,תשחררי, תני לעצמך ללדת …)
כשהגעתי ממש לסוף המילדת צעקה לי לאזנים– "לנ–ש–ו–ם!!!!" וזה ממש עזר לי להתפקס, אחרת באמת הייתי מתעלפת מהכאב והעוצמה שלא התכוננתי אליה בכלל.
ואז באופן טבעי ופלאי בעיני העברתי יד אחת קדימה וכשהמיילדת הרימה מאחורה כדי שהראש יצא, אני הרגשתי עם היד את הראש וזה ישר נתן לי פוש של אנרגיה וכח. ועזרתי לראש להחליק החוצה כשאני מרימה את העור מאיזור הפות. זכרתי כל הזמן שגם אם לא אלחץ יהיה את אפקט הפליטה וחיכיתי לזה. זה ניחם אותי בשניות האלו.
ואז…
הוא יצא.
בפלופ אחד אחרי הראש.
ולא, החבל לא היה מלופף כמו שחששנו…
והוא בכה בציק'….
אבל המיילדת רק הניחה אותו במיטה מאחורי והחלום לקבל אותו אלי מיד נגוז.
הוא נגוז כי היא בכלל לא התיחס לתינוק אלא אלי– דיממתי בטרוף ממש ,רעדתי והרגשתי מתעלפת.
המיילדת צעקה שם למישהי (לא ברור אם זה היה רופאה או אחות) והיא הזריקה לי מיד לישבן פיטוצין.
ותוך 2 שניות הן הפכו אותי על הגב והמילדת לחצה על הבטן שהשיליה תצא בלי לחכות שתצא לבד. העיקר לראות אם היא יוצאת שלמה.
זה היה רגע מאד מפחיד לי, לבעלי ולמיילדת…
אני יודעת יותר מידי טוב מה זה אומר…ופחדתי ממש משיליה נעוצה/חלקית וכאלה…
הנס שהשיליה יצאה שלמה, יפיפיה משו משו! (אפילו צלמנו את הפלא הזה)
ואז הדימום נרגע משמעותית.
המיילדת בדקה אולי נקרעתי ומשם הדימום.
ולא–אין לי קרעים ואין תפרים, הידד!
ואז היא התפנתה לתינוק, החבל כבר היה לבן גם כך והפסיק לפעום, היא חתכה והביאה סוף סוף לבעלי להרים אותו.
אני הספקתי טיפה להירגע…ואז היא שמה אותו עלי–עור לעור כמו שביקשתי
ובין רגע באורך פלאי חזרה אלי הנשימה, הרוגע, החום.
זה היה מעין עולם הבא.
אפילו בעלי והמיילדת היו בשוק מהתפנית.
וזהו.
הכל ורוד מאז…
אין לי שמץ של מושג מה גרם לו לירידות דופק בסוף ההריון ולמצוקה.
ואין לי מושג למה דיממתי כל כך הרבה עד כמעט עילפון.
החמוד יונק לתפארת.
זכיתי לחגוג את יום כיפור בצורה שלא תשכח…גם לא צמתי(הצום זה אחד הדברים הקשים לי גם ככה…) ובגלל שלא צמתי הגעתי גם להתפלל…שנים שנים שאני לא מתפללת בחג הזה…ואפילו ירדתי לבית כנסת של הבית חולים לתפילת נעילה ולשמוע שופר. היה מרומם נפש!
תיכף אנחנו נוסעים הביתה אחרי כמעט שבוע שהייה בבית חולים…
מצפה לחיבוק המשפחתי, לראות את הילדים הגיבורים שלי שבבית …
לחבק, למלא להם את מאגרי הצומי בחזרה ולהתארגן לחג סוכות, חג אהוב עלי כל כך.
אחרי הברית כבר אספר לכן איך השם שלו תפור לתהליך שעברנו יחד…
תודה לה' ששלח לי אתכן.
עם כל הקושי, אני מתמקדת בעיקר בטוב שקיבלתי.
