אני עומדת לפני לידת ילדי השלישי. החל מתחילת ההריון, הרגשתי שאני לא מסוגלת לחשוב על רגע הלידה. ואכן, לא חשבתי עליו. ידעתי שחודשים ארוכים של הריון לפני וכל עוד זה רחוק, חבל לעסוק בנושא שגורם לי לפחד גדול כל כך וכאב. אך מה לעשות והחודשים חלפו במהירות והנה, מצאתי את עצמי עומדת בפתחו של החודש התשיעי, מבינה שאין עוד לאן לברוח… במוקדם או במאוחר זה יקרה.

בלידת ביתי הראשונה, שהיתי קרוב לעשרים וארבע שעות על המיטה בחדר לידה, לחצתי (בעדינות יחסית) שלוש וחצי שעות אך הילדה סירבה לגלוש לתעלת הלידה. בסיום זמן הלחיצות, הגיע רופא ושלף אותה באמצעות וואקום. האמת? לא היה נעים, אבל גם לא נורא.

בלידתו של בני השני (ששקל 4 ק”ג), הגעתי ללא חששות, להיפך, הרגשתי בטוחה, אני יודעת מה זו לידה והחשש הטבעי מהבלתי צפוי, כמעט ולא ליווה אותי. הפתיחה התקדמה יפה מאד, הייתי תחת השפעת אפידורל שטשטש כ-60% מעוצמת הצירים והייתי רגועה ושלווה עד שהגעתי לפתיחה מלאה. ואז, בפקודת המיילדת התחלתי ללחוץ, למרות שהתינוק היה ממוקם עדיין גבוה, למרות שהמעבר שלי צר ולמרות שהתינוק היה במשקל מכובד. לא ידעתי אז ששלב הלחיצות אמור להתחיל אך ורק כאשר ראשו של העובר מבצבץ מפתח הנרתיק. הייתי ממושמעת, לחצתי ולחצתי בכל כוחי, האפידורל כבר לא השפיע, הצירים כאבו בצורה נוראית, אבל גרוע מכך, הרגשתי שעוצמת הלחיצות מכריעה אותי. הייתי בטוחה באמת ובתמים שהלחיצות האלו יגרמו לי להשתגע. הרגשתי שאני הורסת את הגוף שלי ומשהו בנפש שלי נחבל ונשרט. לאחר שעה ורבע של לחיצות איומות שכאלו, התינוק אכן “ננשף” החוצה ויצא בשלום ב”ה, אבל אני הרגשתי שקרה לי משהו.

הלידה הסתיימה אך הטראומה שנוצרה ממנה לא נעלמה ממני. אפילו לא ידעתי מספיק להגדיר מה בלידה הזו היה טראומתי כל כך בשבילי, אבל הבנתי שהיתה לי לידה קשה ושאני חייבת לטפל בעצמי לפני הלידה הבאה.
כאמור, בחודש התשיעי, התחלתי לחפש מידע. תוך כדי חיפושים, גיליתי את יפה והבנתי שזה מה שאני מחפשת. רכשתי את הקורס המעולה: “הנוסחא ללידה אוהבת ומהנה” (למרות שהייתי בשבוע 38) ויפה הציעה שנעבור יחד תהליך של דמיון מודרך על מנת לנקות את רשמי הלידה הנוראית ההיא.
רשמי התהליך:

יפה: דמייני שיש בתוכך מעלית שיכולה לטייל בתוכך, היכן היא היתה נעצרת?

אני: למעלה, בחלק העליון ביותר של הראש, מעל המוח. אני מרגישה שהאיזור שם הולך להתפוצץ עוד רגע מרוב לחיצות. אולי עוד שניה יהיה לי בקע בגולגולת? אולי פשוט אשתגע? אני מרגישה שהזיכרון מהכאב והפחד ממוקם שם. הלחיצות זה משהו לא טבעי לגוף שלי, אני חוששת שאני הורסת לעצמי את הגוף ואת הנפש. כשאני נזכרת בזה, אני מרגישה שאני מזיעה כולי.

יפה: האם היו שם דמויות שאיימו עלייך?

אני: כן, הרופא שאמר לי שאני לא לוחצת מספיק חזק למרות ש”קרעתי” את עצמי בלחיצות. המיילדת שהיתה חסרת סבלנות ו”האשימה” אותי אינסוף פעמים במבנה גוף צר מידי.

יפה: דמייני שאת יושבת יחד עם דמות שאת אוהבת באולם גדול. מולך יש מסך ושם מוקרן סרט הלידה שלך. תוכלי לשחק עם הסרט בדמיונך, להקטין, להגדיל, לשנות צבעים, לקרב, להרחיק וכו’. וכעת, את מריצה קדימה ואחורה ואחורה וקדימה את הסרט תוך כדי שמיעת מוזיקה קצבית וילדותית.
אני עושה זאת בדמיוני ומרגישה שמשהו מתחושות הפחד מתחיל להתרכך.

יפה: כעת הלבישי לרופא, למיילדת ולעצמך תחפושות מעניינות.

אני: אני רואה כעת את הרופא עם כובע ליצן, שפם שחור ענק וקול מצפצף שאומר לי: תלחצי יותר חזק… יותר חזק… המיילדת נראית לי גמדה עם לבוש של מינימאוס וילדותית. פתאום המשפטים שלה לא מצליחים לחדור אלי לתודעה, היא הרי בסך הכל מינימאוס… את עצמי אני רואה כגבר שמן לבוש בחליפה שחורה, כובע שחור ופפיון, מחזיק מקל בידו ומגרש את כל המזיקים. הלוואי שיכולתי להיות באמת אסרטיבית כל כך כמו אותו גבר ולדרוש שיקלו עלי. הלוואי שהייתי חזקה יותר ולא מאפשרת לכל המשפטים האלו לחלחל לתוך התודעה שלי. אבל מה לעשות? לא היה לי מספיק ידע, לא ידעתי שאסור ללחוץ לפני שהראש מבצבץ מהנרתיק. אם הייתי יודעת, הייתי עומדת על כך בכל תוקף. סמכתי על מה שאמרו הרופא והמיילדת, האמנתי להם. היום אני כועסת על עצמי: למה לא היה לי יותר ידע? אמרו לי כל הזמן שאם הלידה הראשונה היתה ארוכה והסתיימה בואקום, אין מה לדאוג, לידה שניה זה משהו אחר. זה אכן היה אחרת, אבל לרעה… ואקום לא פצע לי את הנפש, הלחיצות המזעזעות האלו כן וגם המשפטים שנאמרו אז. אבל הנה, עכשיו אני מרגישה שמשהו מתחיל להתנקות בתוכי, המשפטים מתחילים להתעמעם. הגעתי ללידה עם אמונה שאומרת: אם הרופא אומר, אסור לערער על זה, הוא איש המקצוע. היום אני יודעת שנכון שלהם יש את הידע, אבל אני זו שמרגישה את הגוף שלי ויש לי את הזכות להיות קשובה אליו ולהרגיש בעצמי מה נכון לי כעת ומה לא. הם רצו כבר לסיים את הלידה ולכן לא מספיק התחשבו בתחנונים שלי לקצת הפוגה. היה דחוף להם לסיים עם זה לפני סוף המשמרת.

יפה: אלו משאבים היית לוקחת איתך היום ללידה שלא היו לך אז?

אני: קודם כל ידע. אם היה לי ידע היה לי את הכוח לדרוש בכל תוקף שירפו ממני ושאני לא לוחצת לפני שהתינוק יורד למטה. לא הייתי לוקחת אפידורל, כי בגללו הייתי מרותקת למיטה ומכיון שהמעבר שלי צר, אני חייבת לעזור לתינוק לרדת למטה ואת זה אי אפשר לעשות כששוכבים במיטה. אמא שלי היתה איתי בלידה ומרוב דאגה לשלומי, היא ביקשה בשבילי מיד אפידורל אפילו שהתמודדתי יפה עם הצירים. אנחנו מאד שונות, אמא שלי היא טיפוס ממוסד וממנה קיבלתי את האמונה שרופאים ואנשי מקצוע צריך לכבד. אני באופי שונה, אני מאמינה שאדם צריך לזרום עם עצמו, עם מה שהוא מרגיש ולא לקבל בעיניים עצומות את כל מה שאומרים לו אנשי המקצוע. כעסתי על עצמי שעשיתי כל הזמן רק את רצונם של אחרים: לקחתי אפידורל רק כי אמא אמרה ולחצתי הרבה לפני הזמן סתם, כי המיילדת החליטה שבא לה לגמור עם זה. אם היה לי ידע, הייתי מתנהלת אחרת ומגיעה עם ביטחון גדול יותר. הטראומה שנשארה נוצרה כתוצאה מהלחיצות ולא מהכאב של הצירים. עם כאבים, יש לי ב”ה את הכוח להתמודד. אני לא טיפוס שנבהל מכאב, אבל הפחד מהלחיצות שאולי ישפיעו על השפיות שלי ויפגעו לי ח”ו בבריאות לאורך זמן, הלחיץ אותי מאד. אני גם פוחדת שהפעם זה יקרה. הרי אמא מאד מאמינה ברופאים, בתרופות ובעיקר באפידורל. כשהיא ילדה עם אפידורל, הלידות שלה היו קלות מאד וכשלא, הן היו קשות. היא משליכה את החוויות האישיות שלה עלי וקצת מכריחה אותי לעשות מה שהיא חושבת שנכון. היא רוצה לבוא איתי גם הפעם ללידה ואני מרגישה דילמה. אני חוששת שיווצר קונפליקט, כי הרי אמא באה עם כזה רצון טוב לעזור, נמצאת איתי במשך שעות ארוכות ותומכת באמת בכל יכולתה. גם לאחר הלידה היא מפנקת ותומכת ולכן אין לי זכות לא לשמוע בקולה. אני יודעת שזה יעלה בי בזמן הלידה ואז לא יהיה לי את הכוח להחליט מה עושים.

יפה: דמייני שיש עלייך כיפת בדולח מחוררת שמאפשרת לך לסנן את המידע החיצוני ולהכניס לתוכך רק את מה שאת רוצה.

אני: עולה בדעתי שאם אמא תהיה איתי ותבקש אפידורל אגיד לה: בואי נחכה קצת, את יודעת שיש לי מעבר צר ואני צריכה לנוע הרבה כדי להוריד את התינוקות למטה. כרגע אני יכולה עוד להתמודד עם הצירים, מבטיחה שברגע שיהיה קשה, נבקש אפידורל. ככה גם אכבד את דעתה וגם אעמוד על שלי. אדבר איתה מראש ואסביר לה שאני מתכננת לידה בסגנון שונה מפעמים קודמות כדי שתגיע מוכנה יותר.

יפה: מה היום היית עושה אחרת?

אני: ברגע שהייתי רואה שהרופאים והמיילדת ואפילו אמא שכמובן הסכימה עם דבריהם מכריחים אותי לפעול בניגוד לתחושות הגוף שלי, הייתי מתיישבת על המיטה ואומרת להם שמשהו פה לא נכון ושאני לא מוכנה להמשיך ככה. היום יש לי ידע וידע זה כוח. היום אני יודעת להציע משהו חלופי כמו לנוע על הכדור, להשתמש במקלחת, סתם להניע את האגן, אני מבינה שלחיצות לפני הזמן זה משהו נורא שהורס את הגוף ואת הנפש. הפעם לא אאפשר לזה לקרות.
אני מרגישה שמשהו מתחיל להרגע בתוכי. פתאום אני מבינה את הטעות שהיתה לי ובעיקר, את הדרך שאוכל למנוע ממנה לחזור על עצמה גם בלידה הזאת. הפחד שאולי אמצא את עצמי גם הפעם בסיטואציה של לחיצות איומות, מתחיל להעלם… אני יודעת שמותר לי וזה נכון לזרום עם התחושות הפנימיות שלי ולא לעשות דברים בניגוד לרצוני רק בגלל שהצוות הרפואי או אמא אמרו לי.

יפה: דמייני שאת נמצאת במקלחת, שוטפת את עצמך עם טוש ומנקה את כל הלכלוך שנשאר עלייך.
אני רואה את עצמי עומדת במקלחת ושוטפת את עצמי, מים מלוכלכים יורדים, הרבה סיבים שדבקו בי נשטפים עם הזרם והכל יורד לתוך החור של הביוב. אני מתחילה להרגיש שאני מתנקה. אני רואה את עצמי בפעם הבאה יחד עם בעלי שהוא יודע לתמוך בי בגישה שלי, אני רואה שהוא תופס מקום מרכזי יותר בלידה ותומך בי.

יפה: אלו אמונות נראה לך שבעלך היה מנסה לשתול בך לקראת הלידה הבאה?

אני: לרכוש ידע ולהמשיך להתחבר לתחושות שלי, למה שאני מרגישה שנכון וראוי בשבילי.

יפה: דמייני ששני ההיא יורדת מהמסך ונפגשת איתך, תוכלי לסלוח לה?

אני: כן, אני מבינה שהיא עשתה את המקסימום שיכלה באותו הזמן. היא לא אשמה. אני רואה את שתינו מתחבקות ואני סולחת לה בלב שלם. אני מרגישה שמשהו בתוכי מתחיל להתרפא. כאילו כל החלקים שניהלו אותי בלידה ונשארו פתוחים וכואבים מתנקים עכשיו. למרות כשאני חושבת על הלחיצות, הן עדיין קצת מאיימות עלי.

יפה: איך נראה לך תרגישי בעוד 24 שעות?

אני: נראה לי שעד אז אני ארגיש שהתהליך חילחל והשפיע. בינתיים אנסה לשחזר בדמיון שוב ושוב כדי לחזק את זה. בשעות שיחלפו עד אז אנסה לשטוף את עצמי עוד כמה פעמים ב”מקלחת” המטהרת הזו ונראה לי שזה יעזור.

יפה: ואיך תרגישי בעוד שבוע מהיום?

אני: אה, עד אז, נראה לי שלא רק ארגיש שהתנקיתי אלא גם שמשהו אחר התחיל להיבנות שם. כאילו יתחיל לצמוח שם שיער חדש… זה הרי נמצא באיזור הראש. אני מתחילה להרגיש שמשהו רגוע מתיישב בתוכי, כאילו הכל נצבע פתאום בצבע ורוד. כעת אני מנוהלת יותר מתוך מקום של רוגע ולא מתוך מקום של פחד. כאילו יש עלי כמו כיפה ענקית בצבע ורוד שמכסה את רוב הראש והכיפה הזו משרה עלי רוגע והרגשה של ביטחון שהכל בע”ה יהיה בסדר הפעם. עכשיו אני גם יודעת שבלידה הזו אני אלחץ רק בסוף ואז ממילא לא אצטרך להגיע ללידה לחוצה כל כך…

יפה: איך את רואה את הרגעים שלאחר הלידה?

אני: אלו רגעים יפים כל כך! בסך הכל החיים שלי טובים ברוך ה’, יש לי בעל מקסים, שני ילדים מתוקים מאד ועוד מעט יהיו שלושה בעזרת ה’. אני מתגעגעת לנוכחות של תינוק, מתגעגעת להנקה, להתחדשות, מחכה לחזור למימדי גוף נורמליים ולקנות בגדים יפים. אני חושבת לעצמי שאם שני ילדים ממלאים אותי בכל כך הרבה נחת ושמחה, אז עם שלוש יהיה הרבה יותר.
אני מנסה להחדיר בעצמי את התחושה הזו של הכיף שלאחר הלידה. אני רוצה לבוא עם השמחה הזו ולהרגיש אותה כבר מהציר הראשון. הרי אמרת שזמן זה רק אשליה, אז אם כך, למה לא להתחיל להנות ולשמוח כבר מהציר הראשון? הרי התפקיד של הצירים ושל הלידה (וגם של הלחיצות) הוא להביא אותי למצב של שמחה ואושר שאחרי הלידה המתנה הכי גדולה שאני יכולה לתת לעצמי זה להמיר את הפחד בתחושה של עונג וציפיה, להרגיש את זה כבר מהרגע הראשון שהלידה מתחילה להתקיים.

אני מרגישה שקורה לי משהו. אני מתחילה להשתנות. אמנם יקח זמן עד שהתהליך יוטמע בתוכי, אני צריכה קצת זמן להתבשל עם זה אבל יודעת למה לחכות. אני מחליפה בראש את הרגשות ביחס ללידה. במקום לחוש פחד ולחץ, אני מתחילה להרגיש אהבה, שמחה, ציפיה והתרגשות. אני מרגישה עכשיו שאני יכולה לחזור לעולם הרגיל מתוך אחריות. מרגישה שהשתניתי מאד. אני רואה את עצמי עולה מתוך קומת החנייה של קניון הומה. אני רואה מול עיניי ילד מחזיק בלון גדול בצורת לב ואנשים מתרוצצים בשמחה. אני מרגישה שונה מהם, בשלה יותר, שמשהו התבגר והבריא בתוכי. אני מטיילת בקניון ברוגע, קונה בגד חמוד לתינוק כשאני משוחררת. הפעם אני באה ללידה מתוך תחושה שאני באה על מנת לצאת עם משהו טוב ביד בע”ה. עם משהו שאני כל כך מצפה לו.
תודה לך יפה! אין מילים להודות! נתת לי את המתנה הגדולה ביותר שיכולתי לקבל כעת כשאני מתכוננת ללידה. אני יודעת שבע”ה הפעם, אבוא ללידה בזכותך מתוך מקום של ציפיה, שמחה ואושר. אני יודעת שהחוויות הקשות שחוויתי בעבר נדחקו ונעלמו ולכן גם לא יוכלו לנהל אותי בזמן הלידה. לא ידעתי שיהיה כל כך עוצמתי, לא ידעתי שאפשר ככה לנקות את הפחד, אבל את עשית את זה בשבילי בצורה הטובה ביותר. תודה! תודה! תודה!