סיפור הלידה של נאוה תהילה – חזון שהתגשם!

בס”ד

חווית הלידה הרביעית שלי, לידתה  של נאווה תהילה.

בסיפור הזה אשתמש קצת בשפת “הנוסחא ללידה קלה ואוהבת” קורס הכנה ללידה שעשיתי לקראת לידה זו, אך אני חושבת שכל אחת תוכל להבין מהדברים את התחושות והחוויה. לקבלת הקורס המזורז מתנה – קורס המסביר את הבסיס לנוסחה – לחצי כאן.

המהות בה ביקשתי להיות במהלך הלידה הייתה בטחון ז”א בטחון בה’, בטחון בגוף שלי, בטחון בתהליך, בטחון באחריות שה’ נתן לי על הגוף שלי. ומהות נוספת הייתה נוכחות ז”א אני נוכחת כאן לאורך כל הלידה, הרגשת נוכחות ה’, נוכחות בעלי במקום הרוחני שלי ביחד איתי.

חזון: בתחילה היה לי מאד קשה עם נק’ החזון, בתור תומכת לידה עבדתי על דרך “רבות מחשבות בלב איש ועצת ה’ היא תקום, בעצם תוכנית לידה זה דבר שלא ניתן לעשות אותו אלא יותר רצונות ללידה וגם זה לא לצורך תכנון הלידה אלא בשביל שנוכל לתמוך ביולדת בצורה המקסימאלית, יותר הדגשתי את נקודת המהות כדי שלא משנה מה בפועל ההתרחשות וההתפתחות אנו נהיה אוחזות במקום הרוחני/תודעתי אותו בחרנו. ניסיוני כתומכת וגם כיולדת הביא אותי להבין שלא תמיד רצונות מתגשמים כמו שתכננו.

בשבילי לכתוב חזון ללידה דרש אמון מחדש, “לזרוק את השכל” את כל מה שראיתי, ולהסכים להיות שוב תמימה, להסכים להאמין. התנגדותי הפנימית נבעה מהחשש להתאכזב, להתבדות. את הלידה הקודמת שלי, השלישית עברתי בבית, חשבתי על זה הרבה, הייתה לי מיילדת בית, והייתי בטוחה שזו הולכת להיות הלידה המושלמת, אחרי הלידה השנייה שהייתה בבית חולים והייתה חוויה מאד מעצימה מכמה בחינות החלטתי שלידת בית תהפוך את זה לחוויה עוד יותר מושלמת, בלי הקטיעה של לצאת מהאזור שלי למרחב הציבורי, בלי לנמק את החלטותיי לגבי הטיפול בי וביילוד ועוד סיבות שכנראה כולנו מכירות…

בפועל, סיפור הלידה השלישית היה מאד מעניין, זה לא המקום להרחיב, מי שרוצה יכולה לקרוא אותו עם עוד סיפורי לידה כאן בבלוג שלי, בכל אופן אני לא יכולה להגדיר את הלידה הזו “פשוט מושלם” היו מורכבויות, פיסיות ורגשיות, נשארתי אחרי הלידה עם תחושה ששיקרו לי, גם בתור אשת מקצוע וגם בתור יולדת, אולי יותר נכון שיקרתי לעצמי כשבחרתי לא לתת מקום כלל לצד ששואל איך אתמודד עם מורכבויות בלידת בית. כי מבחינתי בלידת בית לא היה מקום למורכבות, היה “אמור להיות” מושלם. אני מודה לה’ על החוויה הזו, ועל ההתפתחות הרוחנית והמקצועית שעברתי בעקבותיה, אך בהכנה ללידה הזו, הרביעית, הרגשתי שלכתוב רצונות ספציפיים כמו “אני אגיע ולא אצטרך להיכנס כלל לטריוז’ (הקבלה של הקבלה)” או “אני אבקש לא לקבל פיטוצין אחרי הלידה וכולן יזרמו איתי” היה לי קשה, כתבתי את החזון הראשון כאשר בסוגריים כתבתי כל פעם את הקול המחליש לדוגמא.

“…כמה צירים של עבודה משותפת והראש יוצא, איזו ברכה, איזו הקלה (מפחדת עכשיו שיהיה ההיפך, שיתקע בלידה קודמת, שאאבד עשתונות, שיתערבו לי, כל כך צריכה אומץ שוב להאמין, ה’ תהיה איתי…)”

וככה המשכתי, העליתי את הדברים מול יפה (היוצרת של “הנוסחא”) ויחד הקשבנו לקולות, בשיחה גם עלתה השאלה עד כמה אני מאמינה ועד כמה האמנתי מאז ומעולם בשביל עצמי ובשביל היולדות שלי שזה יכול להיות בדיוק כמו שהיולדת רוצה, שלידה יכולה להיות התמודדות אך לא כאב כלל… ועוד.

ואז במהלך ההכנה שלי יצא לי ללוות מישהי, יולדת מהממת, בגילי, חסידית מאד, לידה שביעית. בכלל לא הייתי אמורה ללוות אותה, היא הגיעה אלי עם אמה בכלל כדי שאני אכין את אמא שלה איך ללוות אותה, רפלקסולוגיה, נשימות וכדומה. כאשר היא הגיעה התחלנו לדבר והסברתי שאין טעם שאני אכין את אמא כאשר היא עצמה בחרדות לקראת הלידה, כי כל מה שאימא תעשה לא יקדם את הלידה כמו שהיא תרגע ותשתחרר, כמובן אני כותבת כאן בקצרה מאד, היה תהליך מדהים השתמשתי בכלים של הכנה שלי שהיו שגורים איתי אבל גם בעקבות התהליך שאני הייתי בתוכו השתמשתי בדברים מהנוסחא, בעיקר בבירור המהות, בחיזוק האמונה הוודאית שאני יכולה להיות רגועה בלידה אם זה מה שאני רוצה, הלידה שלה הייתה מדהימה, אפשר לקרוא את זה כאן אבל פשוט היא הסכימה להאמין, אפילו אם לא במאה אחוז, והלידה השתנתה בהתאם לרמת האמונה שלה, יולדת שילדה כבר שישה לידות, בבתי חולים שונים, עם דולות שונות, ראתה לידות בית… פתאום היא אומרת שהיה נפלא, שה’ הקשיב לכל התפילות שלה, מברכת אותי בסוף הלידה בלידה כמו שלה (אני הייתי בסוף שמיני בליווי הזה ולא הרגשתי עייפות לרגע בחוויה המדהימה והגבוהה הזו).

החוויה הזו חיזקה אותי מאד באמונה בתהליך של הנוסחה וחיזקה אותי להתגבר ולגשר על הקשיים שהרגשתי מול הנוסחה, שלא התאימה לי בדיוק “אחת לאחת”, למשל בלידה שלה השתמשנו בהילת אור, וראיתי איך היולדת מקבלת חזרה את האוויר לנשימה, החלטתי לא לוותר ולהתאים את הדברים אלי.

במקביל שילבתי הרבה הכנה גופנית של “ספינינג בייביס” תרגול יום יומי שנתן לי את הביטחון במישור הגופני, שהגוף שלי ידע להכנס ולעבור תנוחות לפי הצורך, עם הרבה חיזוק רוחני ורגשי שאני אדע להקשיב ל”חכמת הגוף” הוספתי לי אמונות תומכות שהתאימו לי בנוסף לאלו המוקלטות…

אה וגם כאשר כתבתי עוד פעם חזון, במסגרת הסדנא של הנוסחה שהייתה בבית הכרם, הבחנתי שהחזון שלי הרבה יותר קצר ומטא פיסי לעומת הקודם, הרבה יותר סביב הרגשה כללית, ומקום רוחני מאשר נקודות ספציפיות במישור הגשמי, זה גם עשה לי טוב (יחד עם ההקלטה הנהדרת שיפה השמיעה ברקע).

ומה היה בלידה?

ערב שבת קודש,

לפני יומיים כבר יצא לי הפקק, מרגישה את התינוקת נמוך, מרגישה את האגן מתרחב ממש ברמת העצם, ואין צירים…

מדברת עם התומכת “אותו דבר כמו אתמול”, כשאני קמה מהמיטה או מהמנוחה יש איזה ציר אחד חזק, עוד פקק יוצא וזהו…

הדלקת נרות שבת 17:05, לפניה הייתה לי הרגשה מעומעמת שלא בא לי שבעלי ילך לבית הכנסת… שיישאר איתי, אבל כבר יומיים שהוא בא מוקדם, הולך מאוחר, כל הזמן עם הילדים ואין לי אפילו ציר שבשבילו אני יעדיף אותו בבית על פני תפילתו במניין בקבלת שבת וכו, בקיצור הוא יצא.

מדליקה את הנרות, אחד כנגד שמור, אחד כנגד זכור, עוד שלושה כנגד ילדי המתוקים נר ה’ נשמת אדם, ועוד חמישה, כנגד העולים לתורה וימות השבוע. ציר.

?

מתפללת כמה מילים, שלושת הקטנים סביבי, ציר.

?

בטוח?

טוב, אני אקריא לכם סיפור, מקריאה להם איזה סיפור על “דינה דיי” ויום ההולדת שלה ושמה לב שאני פשוט עוצרת במהלך הסיפור כדי לנשום, עם הכדור, ואומרת להם ששששש אמא נושמת שששש, ממשיכה את דינה דיי, מה קורה? זה דורש אותי, הבנות של השכנה החברה מגיעות “אפשר להיות?”

אני שואלת את עצמי מה אני רוצה, מה יעשה לי טוב במציאות הזו ואין לי מושג, אומרת לה “תגידי לאמא שתבוא גם” אנחנו יושבות יחד, הילדים סביב ואני מתחילה להרגיש שנהיה לי רועש מדי, ואני לא יכולה באמת להקשיב לסיפור של החברה

תשירי! אני אומרת לה, תשירי זמירות שבת”, ואני נושמת ועושה סיבובים על שש עם הכדור פיסיו שלי 

“את עושה הצגות?” היא שואלת אותי, חצי בצחוק.

newborn baby girl sarit“לא… אני רצינית לגמרי, יש מצב שאני אצטרך עזרה עם הילדים”, אני אומרת לה, חושבות אם להשכיב אותם כאן ואחכ בעלה יבוא להיות או לכתלחילה שילכו לישון אצלהם ואם נסע נסע… אחרי כמה דק’ אני לא יכולה יותר להיות איתם, צריכה שקט, יוצאת החוצה לאוויר הקריר והצירים מתעצמים, מישהו מגיע אבל זה לא בעלי, נכנסת לחדר שלי לבד עם הכדור על המיטה, אחרי כמה דק בעלי מגיע, שום ארוחת ערב ושום השכבות, השכנים והילדים שלי וגם שלה מתפנים כולם ואני נשארת עם בעלי בשקט ובחושך, זה כבר עוצמתי מאד, הוא שואל מה רצונותי ואני נושמת ומשמיעה קולות נמוכים בכל “גל אהבה”. מקלחת, אני רוצה מקלחת. אני מתקלחת ואנחנו שמים לב שכל 2 דק יש ציר. ואני לא רוצה לצאת מהמקלחת לעולם…. אולי בכל זאת נשאר בבית ונקרא למיילדת? (היינו בקשר כל ההיריון עם מיילדת בית כדי להשאיר את זה כאופציה, היו לי סיבות ורצונות לכאן ולכאן אבל יותר דמיינתי את הלידה בבית חולים, את ההתמודדות שלי עם הצבת הרצונות שלי ללא מאבק, ללדת כמו שאני רוצה וכמו שאני יודעת שאפשר מבלי להיות במגננה או בהתנצלות… אבל באותו רגע פשוט רציתי להישאר במקלחת.

בעלי זורם, אך מציב את העובדה שייקח לה יותר זמן להגיע מאשר שייקח לנו לבית החולים, ושהתומכת כנ”ל, למה בכלל רציתי לסוע לבית חולים? תזכיר לי… והוא מזכיר, ואני יודעת שזו האמת שלי הפעם, מעט חוששת מהיציאה מהמקלחת ומהדרך ומזכירה לעצמי להתמקד בנשימה ובהרפיה כל פעם, אין עתיד, יש את הרגע… יוצאת, הוא עם בקבוק חם בכל ציר, שומעת קידוש, ונכנסת לרכב החדש שה’ שלח לנו לכבוד הלידה המהנה והאוהבת שלי…

לוקחת איתי את הפאלפון עם אוזניות, אפילו ששבת, ההרפיות של הנוסחה עליו, בשבילי זה לצורך, אני בטוחה.

ברוך ה’ הנסיעה עוברת והגוף שלי בוחר לבד תנוחות וקולות גם בתוך הרכב, הפרטים הטכניים מהחזון הראשון מתחילים להתגשם, אני מדלגת על הטריוז’, המחלקה לא עמוסה, הדולה לצידי, נכנסת מייד לחדר לידה עם המיטה מה”מיון יולדות” אני כבר מרגישה צורך לעזור לתינוקת לצאת, רואה כמה מיילדות ליד הדלפק וקוראת למלאך שלי, רעות, המיילדת הספציפית מהחזון.

היא נכנסת, זורמת איתי “מה את צריכה?” “אני צריכה שיהיה פה יותר חשוך ופחות אנשים…” כמה צירים על 6, על הברכיים והיא אומרת לי שאני יכולה ללדת, אני קצת לא מאמינה והיא אומרת לי “את רוצה לגעת בראש?” (גם זה היה בחזון שאגע בראש ושכחתי). “כן!” אני נוגעת, מרגישה! מאושרת, כן אני רוצה ללדת, אני רוצה לציר האחרון שיביאו מראה, בעלי צץ מאיפשהו שולף את המראה, מציב לי אותה, וחוזר לאנשהו, אני שומעת את תפילותיו, הוא איתי, בדיוק כמו שרציתי, בנפש ובלב. והתינוקת פשוט יוצאת, מהר, בקלות, בדיוק כמו בחזון.

אני לא מאמינה, היא מונחת עלי, מכסים אותנו יחד בשמיכות חמות, בדיוק כמו בחזון.

אני לא רוצה פיטוצין בבקשה, “טוב ניתן לך לנסות” בדיוק כמו בחזון…

הדלקת נרות הייתה בשעה 17:05

ובשעה 21:10 נאווה תהילה שכבה עלי מכוסות בשמיכות המחוממות, ומנסות להפנים את המציאות כאמתית.

אני אומרת את האמת, היו רגעים של חשש, חלפה המחשבה “אני לא יכולה יותר, אני רוצה הפסקה” ואז הקול הפנימי שאומר “את יכולה, את נושמת” ואז נגעתי בראש. היו התרחשויות שהתפתחו אחרת, אולי לא הרחבתי בחזון בנוגע לאחרי הלידה, ואולי כך ה’ רצה אבל גם אז הרגשתי שאני במקום בוחר, המקום נוכח, אחרי הלידה הצוות לא היה מרוצה מכמות הדימום, ונאלצתי לבחור בשיטת “התערבות” כזו או אחרת לכיווץ הרחם אבל הרגשתי שאני בוחרת, שנותנים לי את המקום והאחריות על הלידה שלי ועל הגוף שלי, וגם כשהיו לי התכווצויות חזקות בעקבות התרופה הרגשתי שמחה בחלקי יחד עם הקושי, שמחה שה’ עוזר לי עכשיו לכוון על תשובה וכפרת עוונות בדבר הזה ולא בדברים אחרים שהיו חשובים לי מאד, שבכל זאת ה’ משאיר את המקום של ללמד אותי לאהוב ולבטוח גם בתוכניות שלו ולא רק ב”כחי ועוצם מחשבתי עשה לי החיל הזה” (כפי ששמעתי אחר כך את הרב טל מדייק).

אחרי שעברנו למחלקה, ונשארנו לבד, המומים ומרוגשים, אכלנו “סעודה ראשונה” הזויה ומאולתרת, ופשוט שמחתי שנשארתי לבד ב”בית המלון” הזה שבחרתי, שנקרא מחלקת ביות מלא שערי צדק, ואני ממשיכה לי את ה”עור לעור” שלי עם תינוקתי כמה שארצה.

כמו בחזון.

ועכשיו אני מבינה, החזון הוא בירור הרצון, הרצון הוא כלי לשפע. וככה זה לא “כחי ועוצם מחשבתי…” כשאני כותבת רצון כבתו של מלך אל חי העולמים ולא במקומו, אני מבררת לי את הרצון, את הכלי, ונולדת מזה תפילה, ונולדת מזה אמונה, ונולד כלי לשפע האינסופי שהוא, הטוב והמיטיב רוצה להעניק לי, ולך ולכל אחת מבנותיו. יחד עם ההבנה שאם הוא יודע יותר טוב מזה בשבילי, יעשה כרצונו ואני אשתדל להישאר במהות שלי אתו, בתוכנית שלו.

“רננו צדיקים בה’ לישרים נאוה תהילה”.