הלידה הטבעית של סיגל: אין מצב שאני לוקחת פיטוצין

בהתחלה אחרי הלידה הייתי עצבנית וכעוסה.

היה נדמה שהכל היה לא טוב. אחרי יום יומיים הייתי עדיין , בבית החולים ופתאום הרגשתי שבעצם היה ממש טוב למרות הקטעים שהייתי משנה. איכשהו הצלחתי לאבד תוך יומיים את מה שהיה בלידה ולהפוך את כל החוויה לחיובית. ובאמת, היו הרבה דברים מיוחדים שקרו בה.

סך הכל היתה לידה ממש טובה על אף המיילדת המזעזעת. זה התחיל כשירדנו לים בעלי ואני לדבר ולנשום אויר עם הילד שלנו שהוא בן שנה וחצי. טיילנו וטיילנו על החוף. התחילו צירים חמודים. בשעה 12-1 בעלי שאל אם אנחנו עולים לבית החולים, והאם להביא מישו שיקח את הילדים. אמרתי לו אני לא מצליחה לחשוב על זה.” התחלתי לשמוע הרפיות של הנוסחה. והוא שואל אותי – “בואי נסגור מה יהיה עם הילדים!” “אני לא מצליחה להתקרקע. אני מרחפת.” אמרתי. ביקשתי מאחותי שתיקח את הילדים. לקחתי את הילד שהיה איתנו לגיסי, שיקח אותו הביתה.

הלידה התקדמה והרגשתי שהצירים מתגברים. בגלל שלא הייתי מקורקעת לא שמתי לב כל כמה זמן הם הגיעו. כן שמתי לב שכל שמונה דקות היה מאוד חזק וממש למטה. בית החולים צמוד לים. התלבטתי אם לעלות אליו או לא.

בואי ניכנס. את רוצה?” בעלי שאל.

אולי. בעצם כן, זה מתקדם..” אמרתי. הייתי בהיי. ואז עשו לי מוניטור, בדיקה.

את בפתיחה אחדהם אמרו לי. היה חוסר תיאום לבין מה שהם אומרים, לבין מה שאני מרגישה צירים משמעותיים. בתחושות שלי היא כבר הייתה למטה.

יש ירידה בדופק“, הרופאה אמרה. “ניתן לךפיטוצין להתחיל את הלידה בגלל שיש האטות.”

תשמעי אני לא לוקחת פיטוצין!” אמרתי לה.

בכל מקרה אנחנו רוצים לעקוב.” אמרה.

טוב. אכנס לחדר לידה?” אמרתי. היה 2:30. עברה שעה. התחלפה המשמרת. הילדים אצל אחותי. החלטתי להיכנס לגקוזי ולזרום. נכנסו שני רופאים במשמרת החדשה ואמרו לי שיש עוד האטות בדופק. ואז התחלתי לדבר איתם. בגלל שאבא שלי רופא, אני יודעת לדבר בשפת הרופאים.

ההאטות הם במקביל לציר,” הערתי להם. התחלנו לדון בפרטים הטכניים. אמרתי שוב שאני לא לוקחת פיטוצין. אמרו לי שיש סיכון של פגיעה מוחית ומוות. אמרו שנותנים לי עוד 20 דקות. ואז נבחן מחדש. כיביתי את המוניטור ונכנסתי לגקוזי.

נחזור בעוד 20 דקות ונראה איך מתקדםאמרו לי הרופאים. איזה עשרים דקות ואיזה נעליים. היינו עד 12 בלילה והם לא חזרו ולא נשמע עוד המילה פיטוצין. הצירים היו לא סדירים.

הייתי מחוברת למוניטור. “תנמיכו את המוניטור כדי שאוכל לנוח.” ביקשתי.

התקשרתי לחברה טובה שהיתה איתי בלידה הקודמת. אמרתי לה שתבוא לעזור לי לקדם את הלידה. בשניה שהיא נכנסה לחדר, עוד לפני שהספיקה לומר לי שלום, הרופא נכנס.

המממ, לידה רביעית, אין צירים כבר חצי שעה. מצטער, אנחנו בתפוסה מלאה. נצטרך להוציא אותך מחדר הלידה.

נכנסתי עוד 20 דקות לגקוזי ויצאנו מחדר הלידה. הצירים פסקו. חברה שלי ילדה לפני חודשיים והיא באה עם התינוק שלה. טיילנו למטה. התאווררנו. “היה טוב שהוציאו אותנו.” אמרה חברה שלי. התינוק שלה היה רעב. עלינו למעלה.

את באמת רוצה ללדת?” שאלה אותי. “אם כן, קחי תניקי אותו.”

התינוק היה רעב אז הנקתי אותו. לא יצא הרבה. חברה שלי עשתה לי עיסויים בגב משו מטורף סוף הדרך. ואז היה קטע.

היינו במחלקה ביולדות א‘. במחקלה ביולדות בהייתה מיילדת מהקהילה שלנו. היא ראתה אותנו ובאה לשאול מה קורה. “יש לידה או לא?” היא נשארה כמה דקות לדבר איתנו ואז הצירים התחילו להתגבר. ישבתי על המיטה הייתי על שש ציר אל ציר כזה. “לקרוא לאחיות?” היא שאלה בקטע חברי. לא עניתי לה. לא היה אכפת לי ללדת שם על המיטה. “את רוצה שאקרא?” היא קלטה שאני בלידה וקראה לאחיות.

הורידו אותי בכיסא גלגלים. אמרו לי שבי. הייתי על שש בכיסא. העבירו אותי למיון נשים. חשבתי אין חרד לידה פנוי. הייתי כבר בפתיחה תשע. ואז המיילדת אמרה טון צרחני כזה תעבירו אותה לחדר לידה.”

אין מצב שאני עוברת לכיסא הזה כשאני באמצע לידה!” אמרתי.

חברה שלי יצאה לבעלי שהיה מחוץ לחדר. היא אמרה לו שהמיילדת, במקום לעזור, ממש מפריעה. בעלי אמר לא נורא. שיעבירו אותה לחדר הלידה.” ואז היא חזרה אלי ואמרה, “ברק אמר שתרדי לחדר לידה והכל יהיה בסדר.” למרות שמה שהוא אמר היה מרגיע, המעברים באמצע לידה היו בלתי אפשריים.

היא הרימה אותי. זה היה ממש נוראי. היא נתנה את הפקודה בלי להקשיב לי. ועוד אחת מהקהילה שלנו.

[הערה של יפה: לא פעם ראשונה שאני שומעת על מיילדת מזעזת ולא אמפטית. וגם מיילדת שיש לה קשר חברי או משפחתי יכולה להילחץ ולהתבלבל בלידה יותר מהיולדת. במיוחד עם אימהות הנוסחה, שבדרך כלל מאוד רגועות גם בשבלבים מתקדמים של הלידה. חשוב להוציא במהירות ובנחישות את כל מי שלא תומכת בך מסיפור הלידה. אפשר לבקש מיילדת אחרת. זה הלידה שלך, ומי שלא זוכרת את זה, לא זוכה להיות שם.]

אז הלכתי לחדרה לידה. היא הייתה בלחץ על המוניטור וסגרה לי אותו כל כך חזק. הרגשתי יותר את החגורה של המוניטור מאשר את הצירים. לקחתי את החגורה והעפתי אותו. המיילדת צרחה.

סיגל את לא יכולה! יש נהלים!” החברה האמיתית שלי היתה איתי כל הזמן ועודדה אותי. מאז שהתחילו הצירים הסוללה שלי נגמרה. עליו היו את כל התהליכי שמע של הנוסחה. אז לא היה לי אותם. ברוך השם שהחברה שלי כן היתה.

סיגל את יכולה, עוד שניה היא בחוץ!” חרה שלי אמרה לי.

ניסיתי להתמקד בה ובמילים שלה ולמחוק את הצרחות של המיילדת ברקע. אין לי מושג מה עבר עליה. השתגעה לגמרא מעלי.

את לא משתפת פעולה!” היא זעמה.

למה אצלך הכל שלילי ואת אומרת לי רק דברים לא טובים, כשאני מנסה כאן ללדת, רציתי לשאול אותה. ניסיתי לשמוע רק את הקול הנעים של חברה שלי. ולחסום את הצרחות של המיילדת. עדיין זה הפריע. “תוכלי בבקשה להנמיך את הקול שלך?” שאלתי את המיילדת. באיזה שהוא שלב היא הבינה שהיא חייבת להירגע. זה היה הזוי. אולי בגלל שאני היולדת, הייתי כל כך בשליטה, רגועה ומחוברת, אז היא המיילדת, חשבה שסוף סוף הגיעה תורה לאבד את האשתונות בחדר הלידה.

תגידי לי דברים טובים.” התחננתי אליה. הכל היה פתוח. הייתי בפתיחה מלאה. ממש רציתי לנשום את התינוקת החוצה. אבל לא הרגשתי שאני מתקדמת. נשכבתי על הצד ולחצתי אותה החוצה. ואז שהיא יצאה הכל התבהר. זה היה פעם ראשונה בלידה הרגשתי את כל הבטן שלי בעיטות. שהיא בועטת לצאת החוצה.

היא יצאה הפוך. הקודקוד יצא ראשון והפנים לכיוון הבטן. היא בעצם עשתה סיבוב בתעלת הלידה. בגלל זה הרגשתי שהיא מאוד למטה ושאמרו פתיחה אחד בתחילת הלידה, אמרתי שזה לא יכול להיות. כשהיא יצאה הבנתי מה הרגשתי. זה היה פעם ראשונה שבצירי לחץ הרגשתי את הסוף כל ציר במלוא עוזו.

לידה ראשונה שלא צרחתי בכלל ועשיתי רק אההה. חברה שלי יצאה לבעלי שהחזיק את התינוק שלה בחוץ מכיוון שלא הרשו לנו להיכנס אותו.

אז זכרתי את הצרחות של המיילדת. את המעברים הקשים באמצע לידה. באסה. יצאתי בתחושה שלא היה כמו שרציתי. ילדתי בשבע בבוקר. וכל היום הזה תחושות של באסה. וגם יום לאחר מכן. אני לא יודעת מה קרה. אולי מיליתי קצת את מחסור השינה מהלידה. למרות שקמתי כמה פעמים. משום מה ביום השלישי הצלחתי לעשות סוויטש בראש. זה מדהים שהצלחתי לסובב את זה. הבנתי שהיתה לי לידה מדהימה בהתחשב בכל העוצמות נפש שהייתי צריכה מול המיילדת שלא לדבר על מה שהייתי צריכה ללידה.

[הערה של יפה: אחרי שלושה ימים ההרומונים מהלידה קצת מתאזנים בחזרה, כל אחת חווה את זה קצת אחרת. וחוזרים לקרקע. יכול להיות שההורמונים ]

מה שהכי מדהים אחרי הלידה, זה שהייתי אנטי לידות בית. חשבתי שזה לא אחראי. בעלי גם לא היה בקטע.ועכשיו שינינו תפיסה. גם אני וגם בעלי אומרים שלידת בית יכולה לקרות לנו בלידה הבאה. הפעם הגזימו ברמה. ובעלי אפילו לא שמע את המיילדת המדהימה” שלנו. כל הזמן שהייתי בחדר הלידה הוא הלך להתפלל. אני בדרך כלל יולדת עם השחר. ואז הוא צריך ללכת להתפלל וזה תוקע את התהליך. הפעם הוא ירד להתפלל חזר וחברה שלי יצאה להגיד לו שהתינוקת נולדה.

ולגבי התהליכים של הנוסחה? היו לי בהתחלה12 שעות בחדר הלידה לפני שהוציאו אותי. שמעתי את התהליך שמלווה מתחילת הלידה ועד פתיחה מלאה ואז את התהליך החלקה החוצההמיועדת לסוף הלידה. תהליכי השמע של הנוסחה כן היו לי במודע ובלא מודע.

קראנו לה נאוה. בפסוק יפה את רעיה כתרצה נאוה כירושלים. יופי עצום קדוש ומאד פנימי. נולדה ביום של שריפות. כל חיפה נשרפה. כשהיא נולדה עוד זה עוד לא התחיל. השריפות התחילו אחר כך. פתאום כל הרופאים הוזעקו.

אומרים שמלידה ללידה ההתכווצויות של הרחם אחרי לידה כואבות יותר ויותר. זה עוד מיתוס, שברוח האמת של הנוסחה, החלטתי לבחון. וגיליתי שהוא לא נכון. הפעם סירבתי לקבל זריקת פיטוצין לכווץ את הרחם אחרי לידה. וזה ממש עזר. ההתאוששות שלי היתה הרבה יותר טובה מפעמים קודמות שלקחתי פיטוצין אחרי לידה. היה התכווציות חביבות עם ההנקה. ב3 לידות קודמות כן לקחתי פיטוצין אחרי לידה והיה לא נעים. הפעם אמרתי להם שאני לא רוצה פיטוצין אחרי לידה.

אז את מסרבת לקבל פיטוצין?!?”

כן. אני בהחלט מסרבת.” אמרתי וחייכתי.

[הערה של יפה: סיגל. אני כל כך שמחה שגילית שהגוף שלך יודע להתמודד גם אחרי לידה, ואת לא צריכה לפחד ולא להיתלות בחומרים שלא עושים לך טוב! ילדת לידה טבעית ומרגשת בזכות כל מי ומה שאת. למרות לחצים סביבתיים עמדת על שלך. את אשת חיל אמיתית!]