כבר כמה ימים אני מתכננת לכתוב לכן קצת על מה שעברנו ובעיקר על התפקיד של הנוסחא בהריון ובלידה שלנו, כי יש לי המון מה להודות על מה שהנוסחה נתנה לי לאורך ההריון ואף בלידה עצמה.

כשאני מספרת לאנשים על ההריון אני אומרת שהיה הריון אוהב וטוב. אני לא מתחרטת עליו ולא על שום השקעה שהשקעתי בו. כל הדברים החיוביים, המחשבות והמשפטים התומכים להריון וללידה תמכו בי גם בקושי לאחר הלידה. במקום לשקוע באשמה (שכמובן באה וחוזרת) אני יכולה לומר לעצמי שהגוף שלי עשה עבודה נפלאה בהריון ובלידה האלה. לחרדות שלי אני אומרת שאני בוטחת בתהליך החיים – כמובן אצטרך לטפל בזה באופן מקיף יותר, אבל לפחות יש לי משהו להאחז בו ולהרגע.

התינוק הקטן, מלאכי, נפטר ברחמי ביום שלישי שעבר. וביום חמישי בבוקר התחילה לידה באופן טבעי. מהציר הראשון שהעיר אותי לפנות בוקר ועד שסיימו לתפור אותי עברו 12 שעות, לא ארוך בעיני בייחוד שזו בעצם לידה ראשונה עבורי (הקודמת הייתה קיסרית).
הלידה זכורה עבורי כחוויה טובה ואוהבת למרות הכל. אני חושבת שזה שוב, בגלל שככ התכוננתי אליה לאורך כל ההריון, ובצורה חיובית. לא הקשבתי לתהליכים במהלך הלידה כי חששתי לשמוע דברים שיקשו עלי במקום לעזור לי. במקום זה אמרתי לעצמי שאני תיכף נותנת חיבוק אחרון וזו הייתה המטרה האוהבת של הלידה שלי.

התחלתי בצורה טבעית אבל הלידה לא ככ התקדמה, אולי בגלל שהייתי צריכה כל כמה זמן לשכב בשביל המוניטור צירים (השגחה על הרחם אחרי קיסרי) והיה לי קשה לקום כל פעם, גם בגלל הצירים וגם בגלל שסבלתי מכאבים קשים בבטן לאחר ניסיון היפוך חיצוני שנכשל.

הרופאה שאלה אותי קצת בעצבנות למה אני לא רוצה אפידורל (דאגה לי, שלא אחווה סבל מיותר) ועניתי לה שככה תכננתי, אז רופא אחר אמר שלא ישגעו אותי וכשארצה- אקבל אפידורל. בערך אחרי 3-4 שעות פקעו לי מים וסטריפינג. לא היה נעים והצירים התחזקו מאוד ולא הייתה לי מנוחה בין הצירים, ולקח בערך שעה- שעה וחצי עד שהגיע המרדים. מרגע שהאפידורל פעל יכולתי להרגע, לישון קצת, לשוחח עם בעלי ולהתכוונן למשמעות מרוממת יותר של הלידה. מכאן ההתקדמות הייתה מהירה מאוד. ובכלל, לשמחתי גיליתי שאני יכולה בכ”ז להיות פעילה – ילדתי לידת עכוז על הברכיים לתדהמת המיילדות. בכל התהליך נתתי למיילדת ולגוף שלי להנחות אותי במקביל. נקרעתי קצת, אולי בגלל האפידורל, אולי בגלל שרופא לא הספיק להגיע והראש יצא נורא מהר, ונתפרתי במשך שעה. – השקיעו בי! (קראתי איפשהו שכל קרע אפשר לתפור בחמישה תפרים גדולים או בהמון תפרים קטנים- שזה כמובן יותר טוב).

כאן המקום להגיד שגם החוויה שלי מצוות בית החולים היא טובה. כל מי שהיה קשור בלידה היה רגיש ותומך. רופאים, מיילדות ומרדימים. כולם היו מקסימים אלינו! (וזה לא מובן מאליו, גם בסיטואציה כזאת רגישה, יכולים להיות אנשים לא רגישים) גם במחלקה האחיות היו מקסימות.

לקראת סיום, היו כל מיני דברים שידעתי לבקש או להתעקש עליהם בגלל הידע מהקורס. ביקשתי שהעירוי לא יהיה במרפק אלא בפרק כף היד- וזה עזר. ומשהו נוסף שמאוד עזר לי היה בעניין הלבוש- המיילדת התעקשה על חלוק בית החולים שפתוח מאחור (כי אם משהו מסתבך- מיד לקיסרי) שאלתי מה אפשר להשאיר מהבגדים המקוריים שלי והתשובה שלה הייתה בערך “כלום”. אני מבינה אותה, אלה הנהלים שלה. אבל השארתי על עצמי את הגופיה שלי ומכנסיים עם גומי מאוד רופף שעזרו לי להרגיש קצת יותר מוגנת בתוך החלוק המוזר הזה, והמיילדת קיבלה את ההתעקשות שלי. באפידורל פשוט הרימו את הגופיה למעלה. לא היה צריך להוריד כלום והמרדים גם חשב כך.

אז שוב, ממש תודה על הידע, הקורס והתמיכה לאורך ההריון ואני בטוחה שאתן שמחות לשמוע שגם בלידה עצובה יש לקורס ולתהליכים תפקיד חשוב חיובי ואוהב.

המון המון תודה, יוכבד ומשה.