טוב. אז שבוע אחרי… החלטתי לשתף בסיפור הלידה שלי.
מקווה שלא יצא ארוך מדי …
אם אתן זוכרות לפני כחודש הגעתי לביקורת של הריון בסיכון (היתה לי סכרת הריון) בקפלן. והרופאה שלחה אותי ישר למיון יולדות ומשם לאשפוז במחלקה להריון בסיכון בגלל מיעוט מי שפיר. הצלחתי , בפעם הראשונה בחיי, להירגע בזכות עצמי, בלי שום מרגיע חיצוני. כי לא היה איתי אף אחד וכולם מסביב נראו לחוצים. נשמתי עמוק . דיברתי עם העובר. הדלקתי את כפתור האהבה והייתי בהרפיה בעיניים פקוחות. זה הדהים אותי שאני מצליחה לסמוך על עצמי ולהירגע. גם התפילות עזרו לי והבטחון בקדוש ברוך הוא.
אחר כך הייתי מאושפזת 11 ימים עם מיעוט מי שפיר משמעותי. עם חברות מקסימות במחלקה. שלכל אחת סיפור משלה , ולאט לאט רואה מסביבי איך שולחים בנות מהמחלקה לניתוחים קיסריים דחופים בגלל מוניטורים או אולטראסאונד שיצאו לא טוב … ואני מנסה להירגע… בתוך כל זה. היו גם כאבים לרוב הבנות. ובנות שהתחילו להן צירים לקחו את זה בכאב וקושי רב. ואני ממש שמחתי עם כל ציר (היו לי צירים כבר מחודש ששי) ואמרתי להם שזה מרגש ומאמן אותי לקראת הלידה. מהר מאד כולן כבר ידעו עלי שאני מחייכת כשמגיע ציר והיו יורדות עלי באהבה על זה ..
אחרי 11 ימים פתאום ראו באולטראסאונד קצת יותר מי שפיר ושחררו אותי הביתה. חזרתי פעם ביומיים לבדיקה של מצב המים. וידעתי שאם בתחילת שבוע 37 עדיין יהיה מיעוט הרופאים ירצו ליילד אותי. השבוע ה36 עבר עלי בבית . בשמחה גדולה . לא לקחתי שום דבר כמובן מאליו ! להרדים את הילדים, לרקוד איתם , לישון במיטה שלי….
בתחילת שבוע 37 הגעתי לבדיקה לבד. כולי אמונה שישחררו הביתה. אבל -בבדיקה לא ראו מים בכלל. 😳. הרופאים פחדו לשלום התינוקת ורצו לזרז את הלידה בעזרת בלון. קראתי לבעלי שהגיע. ושוב נכנסתי להרפיה בעיניים פקוחות. שמתי לב אפילו שכשאני לבד, בלי בעלי היקר, זה קצת יותר קל עבורי להרפות.

עם הבלון היו צירים נחמדים שממש הצלחתי להרפות ולקבל ולשמוח בהם. שמעתי את הבחורה במיטה שליידי צורחת מכאבים עם הצירים האלה ושואלת עלי ”איך היא לא צועקת?” קראתי ליעל, בוגרת הנוסחה, גיסתי האהובה שגם ילדה עם הנוסחא לעשות לי רפלקסולוגיה. והיא נתנה לי תחושה ככ טובה ושמחה ככ לבוא. הרגשתי שהצירים מאד חלשים ולא מובילים ללידה. הרצון שהיה בתוכי לצירים חזקים גם גרם לכל התהליך להיות קל יותר עבורי ויכולתי לקבל את הצירים באהבה. יעל חזרה הביתה והבלון יצא.
לקראת הלילה יעל חזרה שוב והלכנו לבדיקה אצל הרופאה. היתה פתיחה ממש קטנה והיא אמרה שחייבים לזרז. נכנסנו לחדר הלידה. יעל, בעלי ואני. עם פיטוצין. והרבה ספקות לגבי הכאב ואם אוכל לעמוד בו בלי אפידורל.
בערך ב12:00 בלילה נכנסנו לחדר לידה יעל עשתה לי רפלקסולוגיה שעברה מהר לצעקות עליה ”בואי! יש ציר!!!” נשמנו ויעל עשתה לי מסאז’ בדיוק איך שביקשתי. כל הזמן שאלה איך הכי עוזר. מדהימה! היא ובעלי לחשו לי מילים מהנוסחא. הרגשתי כאב, והצירים היו צפופים. אבל גם הייתי נורא שמחה ורפויה. וקראתי לבתי לצאת אלי. הצלחתי לנשום ולחייך ולדבר רגיל בין הצירים. שמחתי על כל ציר שבא. שמחתי עליהם מאד. האחות לא ככ האמינה שהפתיחה מתקדמת כי היא ראתה אותי יחסית רגועה. ואני לא רציתי שתבדוק פתיחה גם ככה כי פחדתי להתאכזב. כשהיא בדקה היתה פתיחה ארבע עם מחיקה 90. התאכזבתי… אחכ התחלתי כבר להרגיש לחצים… ואז היא בדקה וראתה פתיחה יותר גדולה. היא שאלה אם אני רוצה שהיא תפקע את המים והסכמתי. ואז הרגשתי כבר ממש לחץ. התינוקת רצתה לצאת. היא ביקשה שלמשך שני צירים לא אעמוד אלא אהיה על הצד. יעל היתה מאחורי ונענעה אותי כמו שביקשתי ואני השמעתי קולות נמוכים , כמו שנעמי לימדה בסדנא המדהימה שלה. ופתאום התחלתי לצרוח תפילות, בבכי ובהתרגשות.
שני צירים והרגשתי שאני ממש חייבת ללחוץ. לא יכולה יותר. צעקתי שאני חייבת ללחוץ כדי שהמיילדת תחזור והיא באמת חזרה. בלחיצות זה כבר כאב יותר שנחווה פיזי ופחות עמוק כזה…פחות כאב לי. השתמשתי שוב בשלב הזה בשיטה שנעמי לימדה אותנו. שתי לחיצות, ממש רק בעזרת הקול שלי, בלי להתאמץ הרבה, הרגשתי קצת אופוריה. מחוץ לגוף… ופתאום הפיצית היתה בחוץ. קראנו לה ”הלל” כי הרגשנו לכל אורך הדרך את הקדוש ברוך הוא ליידנו, עוזר ותומך. שמו אותה עלי עד שחבל הטבור הפסיק לפעום. היא היתה מדהימה וינקה כמו גדולה בערך שעתיים ברצף אחרי הלידה.. בהתחלה היה קצת קשה לה לפתוח את הפה אבל סקין און סקין עזר לשתינו.

למידע על הקורס המזורז, ההכנה הכי פרקטית בשבוע בלבד, לחצי כאן!